בס"ד
    12:51:44     28/05/2013     
  
 

 
   
   
   
   
   
   
   
             





 
להיט חדש

 

 

 
   
     
     
     
 

דף הבית >> 56 שנים אחרי הפיגוע בכפר חב"ד
 
 
אהרן רובין

שלישי בערב, ראש חודש אייר תשט"ז. מספר ביתנים בני קומה אחת, בית הספר למלאכה, ניצבים על גבעה בכפר חב"ד. במקום לומדים עשרות תלמידים מכל רחבי הארץ, חניכים רבים מעליית הנוער, מקצתם עולים חדשים וחלקם אף ללא הורים בארץ. ביתן אחד משמש ככיתה וכבית כנסת ומאכלס ארון קודש קטן וספרייה זעירה, עליה עומדים ספרי הקודש של התלמידים.

"באותה שעה סעדו התלמידים את ארוחת הערב בחדר האוכל ששכן לא הרחק. החושך כיסה את היקום ובכיתת בית המדרש ישבו שני תלמידים בני אחת עשרה: אחי ר' מאיר קדוש וחיים אלקבץ", מספר ל'בקהילה', הרה"ח ר' אשר קדוש, המצטט את אחיו. "השעה הייתה 18:30 והם עמלו על הכנת שיעורי הבית.

"לפתע, נפתחה הדלת מצדו השמאלי של הקיר המזרחי ושני אנשים, עוטים חליפות שחורות ארוכות וחובשים מגבעות שחורות רחבות, נכנסו למקום. התלמידים לא חשדו בהם וכשנשאלו מתי אמורים הסועדים להגיע למבנה, ענו: 'בעוד שעה יתכנסו התלמידים לתפילת ערבית'.

"למרות שלא הכירו את האנשים הזרים, היו משוכנעים הנערים - אז עולים חדשים - שהם לא שונים מהחסידים הרגילים שגרו בכפר ולא חשבו לספר לאף אחד על שני אנשים שמסתובבים לבדם בבית הספר. הם חזרו ללימודם, מבקשים להשלים את המלאכה עד תפילת ערבית".

קדוש, שהגיע לשערי בית הספר בט"ו בשבט, חודשיים וחצי לפני האירוע שלשם שחזורו חזר אליו עכשיו, הוא לא היחיד במפגש המצמרר. שלושה נוספים נמצאים לידו ומתארים יחד את ערב הבלהות שחוו לפני חמישים וחמש שנים בחדר שאנחנו מתכנסים בו: פיגוע טרור רצחני בידי חוליית מחבלי פדאיון. שישה נרצחו בו ועוד מספר נפצעו.

המפגש המיוחד שארגן 'בקהילה' העלה נשכחות והפתיע אפילו את הנערים בעבר. כשהרה"ח ר' בנימין כהן התבקש להגיע הוא לא ידע מה ממתין לו. למען האמת, גם אנחנו לא. כהן הוא היחיד בקבוצה המתגבשת שלא היה ניצול אלא מציל. הוא פינה את הפצועים מיד לאחר הטבח היישר למרכז הרפואי 'צריפין' הקרוב. כשהוא עורך היכרות קצרה עם שניים מהנוכחים, הוא לא מסתיר את התרגשותו. "זה היית אתה?", הוא שואל בפתוס את יוסף אדרי, שספג שלושה עשר כדורים וניצל בנס.

אדרי מהנהן בראשו, אבל כהן עוד לא פוגג את ענן הערפל. "אתה הבחור שהגיע להנחת אבן הפינה של בית הדפוס 'יד החמישה' מגובס מכף רגל ועד ראש?".
"אכן, זה הייתי אני", מאשר אדרי ועיניו מרצדות.

"עכשיו אני מזהה", מודה כהן. הוא הצליח להסיר את אבק ההיסטוריה שהצטבר למעלה מיובל שנים. "זו הפתעה עבורי לראות אותך בריא ושלם", ממהר כהן לחבק את האיש. חמישים וחמש שנים לא ראה אותו. "המעגל נסגר", קוראים השניים בהתרגשות.

גם קדוש התוודע לאדרי רק לאחרונה, עם הופעתו בכנס של בוגרי בית הספר למלאכה במסגרת ההתוועדות בכפר חב"ד בי' בשבט האחרון. אדרי הוזמן על ידי הנהלת בית הספר וכשקדוש פגש בו, צפו ועלו התמונות הישנות. קדוש מיהר למשש את אדרי וחוזר על כך מולנו. הוא מתקשה להאמין שהילד, שספג פגיעה קטלנית, החלים בחסדי שמים ושב לאיתנו. זיק ההתרגשות שחוזר וניצת בעיניו נדלק בעיני כולם. "ברוך מחיה המתים", שב קדוש ומברך על עמיתו משכבר הימים.

המשתתף הרביעי הוא שגב מיימון, חברם לכיתה של הניצולים, שרק עמידתו במרכז החדר, סנטימטרים ספורים מדלת הכיתה, גרמה לכדורים להחטיא ולא לפגוע בו.
הרגשות שכולם חולקים מוסיפים נופך מיוחד לאווירה המחשמלת שברקע. הנוכחים מתיישבים כשגבם מופנה לארון ספרים שמכסה את הקיר המזרחי. הפתח שהיה מאחורי הספרייה נסתם לטובת הוספת נדבך שמשמש כמשרד, ופתח אחר נפרץ מצדו השמאלי הקיצוני. הם מבקשים לשחזר את רגעי הסיוט שחוו.

ראיתי מולי את המחבל

"כשהגיעה שעת תפילת ערבית, נכנסו המדריך הבחור שמחה זילברשטרום הי"ד והמדריכים הרה"ח ר' מאיר פרידמן והרה"ח ר' ישעיה גופין ז"ל עם כל התלמידים לבית הכנסת", נזכר מיימון. "ארבעים וחמישה תלמידים היו שם. זילברשטרום נהג בקביעות לעמוד ליד דלת הכניסה. פרידמן ניגש להתפלל לפני העמוד ואילו הרב גופין ניצב במרכז החדר, סמוך לחלונות הקיר המערבי".

את חלום הבלהות שהיה למציאות מדממת וכואבת, אף אחד לא יכול היה לצפות. "עמדתי ליד משקוף הדלת, כמעט צמוד לר' שמחה", לא יכול קדוש לשכוח את הרגע. "התפללנו את תפילת העמידה וברגע אחד השתררה עלטה מוחלטת בבית הכנסת ובמבנים שבחצר הגבעה. אף קרן אור לא הבליחה מבחוץ. האפלה שיבשה את כוונות התפילה והכול נותרו על מקומם, קפואים ומאובנים.

"הפחד שיתק אותנו. כנראה שהאינטואיציה שלנו סיפקה סיבה, למרות שלא ידענו מה צפוי לנו בעוד מספר רגעים. ציפינו שהאור יידלק מחדש, למרות שידענו שזה לא יקרה עד שיגיע איש המשק ויחדש את אספקת הזרם".

"עד היום", מעיר כהן. "לא ידוע מי הוריד את השלטר. ליתר דיוק, מי הוציא את ה'פקק', כפי שכונה בימים ההם. כוחות מג"ב שבאו למקום מיד לאחר האירוע טענו שלא ייתכן שהחוליה ביצעה זאת, שכן היא עסקה בתכניות הרצח, שהיה צריך להתבצע במהירות. יש טוענים שבחור מהכפר מיהר לנתק את החשמל ברגע שקולות הירי הגיעו לאוזניו, כדי להקשות על מלאכת הפורעים. כך או כך, מצאנו את ה'פקקים' על כנם בקיר הסמוך כשבאנו לחדש את האספקה".

במקום מתעורר דיון ער על קריסת זרם החשמל ועל האחראים. הגרסה השנייה לא מציאותית על פי עדותו של קדוש ואי הבהירות בנושא יישאר כנראה לנצח. מיימון מפסיק את המשך הדיון ומבקש להציג את הפרקים הבאים.

"מיד אחר כך, פילח צרור יריות את האוויר. קולות נפץ עזים, מלווים בגיצים שריחפו בחלל החדר והקשו על השמיעה, הדהדו. חבר חוליית המחבלים שחדרה לכפר פתח את דלת בית הכנסת. להשערתנו, הוא הסתתר מאחורי הדלת והותיר אותה פתוחה כדי להקל על מלאכת הירי. חברו לנשק נותר מחוץ למרפסת שהייתה בקדמת המקום והמטיר אש תופת מנשק אוטומטי אל עבר הניצבים מול הדלת, שהיו מול הכוונת של הצלף.

"קולות זעקה מילאו את החדר. כולם ניסו להימלט מפינה אחת לשנייה. החושך המוחלט והיריות לא אִפשר לאף אחד למצוא את הדלת. מיהרתי אל מרכז החדר ומעדתי כשנתקלתי בכיסא. לעולם לא אשכח את התחושה שנצרבה באש ובדם על לוח לבי - ידידי, אלברט אדרי הי"ד, נפל עליי כשמגופו קולח דם רותח וניגר עליי".
מאיפה המידע על המחבל היורה?

"מצאנו את תרמילי הכדורים פרוסים על הגבעה מחוץ למבנה", משיב כהן, שהיה בביתו בחופשה שנטל מהשירות הצבאי ומיהר מיידית לזירה עם פרוץ הירי.
המקום הפך לשדה קטל. התלמידים נפלו וקרסו זה על זה. פצועים השתרעו על הרצפה, מצטנפים בחלחלה. הכיסאות, השולחנות והספרים התגוללו במהלך המנוסה. כל אלו שהיו מול הדלת בטווח הירי נפגעו במקום. באורח פלא, לא נכנס המחבל אל פנים הכיתה. אילו היה עושה זאת וממשיך לרסס ללא אבחנה, הקטל היה גדול והקרבנות רבים יותר.

"ראיתי מולי את המחבל. עיניו ירקו שנאה ואש רצח. 'חטפתי' שלושה עשר כדורים", משחזר אדרי. "הדם זרם וניסיתי לעצור אותו. הרגשתי שקליע פילח את ידי הימנית וביקשתי לחסום את הפצע בידי השמאלית, אבל לא הצלחתי להניע אותה - היא ספגה מספר קליעים. גם ברגליי פגעו הכדורים ובסך הכול הכמות הייתה קטלנית. רק חסדי שמים השאירו אותי בחיים".

אדרי קם ממקומו, ניגש לחלון ובודק את המשקוף. עיניו אורו. "הנה", הוא מצביע על נקב בזווית משקוף העץ של החלון. "החור הזה נפער כתוצאה מהקליעים. למעשה, הצרור פגע גם בשמשה וחלק מהקליעים עשה את דרכו החוצה. הקיר היה מנוקב לאחר תקרית הירי. מאז, הספיקו לשפץ אותו. הנקב הזה הוא עדות אילמת לפיגוע המזעזע שהתחולל כאן".

גם מיימון וקדוש ניצבים על רגליהם ומדגימים היכן בדיוק עמדו כשהתרחש הפיגוע ועד כמה היו קרובים לכדורי המרצחים.

צעקתי: מאיר, איפה אתה

ההיסטריה הייתה גדולה. בליל הזעקות של הנערים בני העשרה נמהל בקולותיהם של המדריכים, שניסו לשלוט במהומה. המחבלים הספיקו להימלט לאחר שביצעו את כוונותיהם ונמלטו לפני שילכדו אותם.

קדוש, שבחסדי שמים לא נפגע למרות קרבתו לדלת, לא ידע מה קורה עם אחיו. "התחלתי לצעוק: מאיר, מאיר, איפה אתה? אבל הוא לא ענה לי. שוב ושוב חזרתי על הקריאות.

"ר' מאיר פרידמן, שקלט מיד בפרוץ האירוע שנורו יריות, הצית גפרור כדי לראות מה מתרחש ליד הדלת. הוא הבחין שר' שמחה זילברשטרום שרוע על הקרקע. אני לא יודע אם הוא נהרג באותם רגעים או שרק בהמשך נפטר מפצעיו. הבזק האור האיר מעט את החשיכה והצלחתי לזהות את מיקומו של אחי.

"צעדתי אליו, נזהר לא לדרוך על חבריי, וסטרתי על לחיו. אני צועק את שמך, למה אתה לא עונה לי? שאלתי בתרעומת. אחי השיב שהוא ענה לכל קריאה ושכניו העידו שקריאותיי נענו בקול ענות חלושה. חוסר האונים והשיתוק הרגשי שתקף את אחי גרמו לו לא להתלהם. מאוחר יותר, הבנתי שמטח היריות פגע בכושר השמיעה שלי. אחי הספיק לשכוח את סטירת הלחי המצלצלת, אבל כששחזרנו את האירוע סיפרתי לו והזכרתיו נשכחות".

הרב גופין, שעמד ליד החלונות המרושתים ברשת מגינה מפני חרקים ויתושים, נטל כיסא ופרץ את הרשת. הוא הורה לכל התלמידים לזנק החוצה ולהתגנב בחשאי לביתני חדרי השינה, מאחורי בית הכנסת. באותה שעה, פחדו הנוכחים מפני המשך שהותם של המחבלים בזירה. הרב גופין העביר שני פצועים מבעד החלון וביקש מקדוש וממספר ילדים בוגרים לשאת אותם לחדר.

תלמידים אחרים נמלטו דרך הדלת. לא היה פתח מילוט אחר והם לא קלטו שהסכנה מאיימת מאחורי הדלת. היוצאים הסתתרו בחדרים או הסתתרו בבור גדול שנחפר במטרה לבנות בו מקלט. מיימון היה ביניהם.

"תלמידים רבים נדחסו בחדר", מתאר קדוש. "כבוגר שבהם, מצאתי את עצמי משמש כאחראי לעת מצוא. הנערים הצטופפו סביבי ורעדו מפחד. חסמנו את פתח הדלת באמצעות ארון ושולחן. פחדנו שהמחבלים ימצאו אותנו וימשיכו במסע ההרג. ניסינו לעצור את קולות האימה ושמרנו על דממה. רק אנחות הכאב של אברהם אלברט אדרי ומשה פרץ הי"ד, שנפגעו קשה, הפרו את הדומייה. לא היינו מודעים למצבם וביקשנו מהם להיות בשקט. השהייה הקצרה בחדר נדמתה כנצח. זמן קצר לאחר מכן נפטרו אדרי ופרץ מפצעיהם".

לאחר שעה ארוכה, הבזיקו פנסי אורות רכב והאירו את החשיכה בתוך החדר. בחוץ נשמעו קולות דוברי עברית. התלמידים נשמו מעט לרווחה אבל עדיין לא היו בטוחים שפני הכוחות לטובה. נשמעו דפיקות על דלת החדר, מלוות בפקודה: "כאן המשטרה, לפתוח את הדלת". גם קולו של הרב גופין נשמע בין הדוברים. רק כשזיהה קדוש את קולו של אחד התלמידים הסכים לפתוח את הדלת.

הבוגרים קמו בזריזות והסיטו את הארון והשולחן כדי לאפשר את פינוי הפצועים. ליושבי החדר נערך זיהוי אישי. בתהליך הזיהוי נודע שחלק מהתלמידים נמלט דרך פתח בית הכנסת, יחד עם ר' מאיר פרידמן, אל תוך הכפר. שוטרים וחיילים הסתובבו בזירת הירי, בנשק דרוך ועם כלבי גישוש, מנסים לאתר את היורים. מאיר ואשר קדוש, שהסתופפו יחד בחדר, קלטו רק עתה שהם ניצלו ממוות בטוח.

מי שפינה את פצועי החדר היה כהן, שמבקש להקדים בטרגדיה אחרת שהתחוללה בכפר בחג החנוכה שקדם למאורע. גם הפעם נגבו חיי אחד מחברי הסגל של בית הספר, המדריך ישראל דוברובסקי הי"ד, מרכזי הנוער, שישן עם התלמידים.
באותן שנים לא התקיימה תחבורה אל פנים הכפר. מי שביקש לנסוע לתל אביב או לירושלים, יצא לכביש הראשי ועלה על אוטובוס למחוז חפצו. ערב אחד המתינו התלמידים לדוברובסקי אך זה לא הופיע. תמיד התייצב על משמרתו והתמיהה על היעלמותו, בלי שיודיע מראש על עיכוב, גדלה. גם למחרת היום לא הופיע המדריך והחששות החלו לכרסם. אחרי יומיים שבמהלכם לא הגיעו דרישת שלום ואות חיים, פנו בני המשפחה ומנהלי בית הספר למשטרה, שנכנסה מיד לפעולה.

לאחר חיפושים אינטנסיביים במרחבי הכפר נמצא דוברובסקי כשהוא קשור לעץ באחד המטעים, ללא רוח חיים. גופו ספג פגיעות רבות. דוברוסקי, ככל הנראה, צעד בחסות החשיכה אל פנים הכפר ובעודו הולך ארבו לו מחבלים ורצחו אותו.

מאז, נתקפו התושבים בפחד ולא העזו להסתובב לבדם בשעות הערב. מי שביקש לצאת מהכפר עשה זאת בקבוצות או בטרמפ. "כשהייתי שב לבית הוריי, שהיו מנחשוני התושבים, לחופשה מהצבא, נהגתי להסתובב בנשק דרוך בחוצות הכפר מחשש לבאות. הייתה כאן פניקה גדולה והתקרית החמורה הבאה, טבח התלמידים והמדריך, רק העצימה אותה". מציין כהן.

תפסתי את אדרי בחגורה

למעשה, היה זה האירוע השני של המחבלים. דקות ספורות קודם, ביצעו חברי הפדאיון פיגוע ירי בצומת הכניסה לכפר לעבר אוטובוס נוסעים מרמלה הסמוכה. התוצאה: שבעה נוסעים פצועים. מסע הקטל שבו החלו הרוצחים המשיך בטבח שביצעו בבית הספר ותחנתם הבאה הייתה חדירה למושב אחיעזר הסמוך והטלת רימון רסס אל עבר בית. זוג הורים ותינוקת נפצעו ובחסדי שמים ניצלו.

"הייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה", מגלה כהן. "על פי הממצאים, הרימון היה ברשות המחבלים בעת שהם פגעו בתלמידי בית הספר. שום דבר לא מנע מהם להטיל את הרימון אל פנים בית הכנסת. במקרה שכזה, התוצאות היו הרסניות וחמורות. משמים סוככו על התלמידים ורובם ניצלו".

מתי הבנת שמדובר בפיגוע ירי?

"הייתי באותה שעה בכפר. כשקולות הירי נשמעו במרחב, מיהרתי לברר את פשרם. השמועה על הטבח בבית הספר התפשטה וניגשתי לסייע. הצעד המתבקש היה לזרז את הבאת הפצועים למרכז הרפואי הסמוך. באותם ימים לא היו מכשירי טלפון בבתים. רק במספר משרדים, בהם בית הספר, התאפשרה הזעקת עזרה.

"אמרו לי שר' ישראל קוק ז"ל, נהג הטנדר המפורסם של הישיבה, הספיק להעמיס מספר פצועים ושנחוץ בדחיפות רכב נוסף לחילוץ הפצועים. רצתי לביתו של ר' חיים ריבקין ז"ל – ברשותו היה רכב מסחרי – וביקשתי ממנו להתלוות אליי ברכבו. אימו ניסתה לעצור אותו והתנגדה. 'יש עדיין ערבים בשטח. איך אתה מעז לצאת מהבית?', נזפה בו. לאחר מספר דקות, הסכימה ואנחנו יצאנו לכיוון בית הספר.

"הגענו ליוסף אדרי ולחבריו והעברנו אותם לרכב. לא הייתה לנו אלונקה ולא אמצעים רפואיים הולמים. בתנאים אחרים פינוי כזה יכול להביא להרעת מצב הנפגע. מחוסר ברירה תפסתי את אדרי בחגורתו, לאחר שגפיו העליונות והתחתונות נפגעו, והושבתי אותו בחלקו האחורי של הטנדר יחד עם מספר פצועים".

בצומת התוודע כהן לפיגוע האוטובוס והבחין בהמולה רבה ובכוחות ביטחון שפטרלו בשטח. השוטרים האיצו בו להמשיך בדרכו וכהן הוריד את הפצועים ב'צריפין'. לאחר שווידא שהם נקלטו ביקש לשוב לכפר, אולם התברר שהכביש נחסם לתנועה. המשטרה חששה שהמחבלים שוהים בזירה וסגרה את הדרכים. רק כשנודעה התקרית במושב אחיעזר הבינו שהמחבלים המשיכו בדרכם וצירי התנועה השתחררו.

שלושה חודשים שכב יוסף אדרי ב'צריפין', עבר ניתוחים רבים ונחבש מכף רגל ועד ראש. לאחר מכן שוחרר ולמד במשך תקופה קצרה בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, אך נאלץ לעקור לירושלים לבית קרובי משפחה לשם המשך טיפולים פיזיותרפיים מפרכים.
ההתמודדות לא הייתה קלה: נער בודד עם סאת טיפולים ומסכת תלאות, ללא תמיכת הורים. אלו שהו עדיין במרוקו. "רגליי היו מעוותות", מתאר אדרי. "הצמידו להן מכשירים מיוחדים כדי ליישר אותן והשתלבתי בחוגים רפואיים שונים כדי לקדם את השבתן לתפקוד. למעלה משנה ומחצה נמשך הסבל, עד שהחלמתי ושבתי לאיתני, ברוך ה'". כיום, רגליו תקינות לחלוטין והוא "אפילו יכול לרוץ אחרי הילד שלי".
בהמשך, פנה אדרי לנציגי עליית הנוער וביקש מהם לזרז את עליית הוריו ממרוקו לארץ ישראל. רק שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תש"כ, זכה יוסף לראות את הוריו.

"אבא, אבא", זעקו החניכים

עם פינוי ההרוגים והפצועים, אספו המדריכים את יתר החניכים ופיזרו אותם בין בתי המשפחות בכפר לשנת לילה. הם שבו לבית הספר רק למחרת, באור יום, וכשנטו צללי ערב התפנו שוב אל אכסניותיהם. כך התנהלו חייהם במשך שבוע ומחצה, עד שחשו ביטחון לשוב למעונות בית הספר.

למחרת ליל הקטל התקיימו הלוויותיהם של זילברשטרום ושל ארבעה מקרב התלמידים. אלו יצאו משטח בית הכנסת והתלמידים הביטו במחזה המזוויע - הרצפה והריהוט מוכתמים בדם הקדושים וספרי הקודש מתגוללים על הקרקע. "אבא, אבא", זעקו החניכים והתייפחו כשליוו את המדריך הנערץ בדרכו האחרונה, מסרבים להאמין שפתיל חייו נגדע באיבו.

"בעקבות הפיגוע הביאו לבית הספר שני שומרים, יהושע וראובן", נזכר מיימון. "הם נהגו לרכוב על סוסים ולפטרל בכל מתחם הקומפלקס. למרות זאת, חששנו לצאת בלילה לשירותים, שהיו יחד עם המקלחות בבניין נפרד. היה עלינו לחצות את כל המתחם והעדפנו להימנע מכך".

בהמשך, ילכו החברים לבקר את הפצועים ב'צריפין'. מיימון סעד את ידידו עמוס אוזן הי"ד. גפיו התחתונות נקטעו בסדרת ניתוחים וכוחותיו הלכו ואזלו. זמן קצר אחר כך, נפטר מפצעיו.

הפיגוע זעזע את המדינה. תצלומים של סידורי תפילה מוכתמים בדם הופצו ברחבי העולם וגרמו לביקורת כלל עולמית. רבנים ואישים מכל רחבי הארץ הגיעו לעודד את התלמידים, ביניהם הרבנים הראשיים הגאונים רבי יצחק ניסים ורבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל. אלו התחלחלו כשהציגו לפניהם את ספרי הקודש המוכתמים. הם סיירו בבית הספר, נשאו דברים בפני התלמידים, נסכו בהם נטפי ניחומים וביקשו מהם להמשיך בלימודים ולא לנטוש את המקום.

"הורינו היו עדיין בקזבלנקה", שב קדוש לימים אפופי התוגה. "לא יכולנו לטלפן או אפילו לשלוח להם מברק כדי לספר את קורותינו. היינו שני אחים ובער בנו הצורך לדווח שאנחנו בסדר. כתבתי מכתב ומסרתי אותו לנציגי עליית הנוער בארץ, שדאגו להעביר אותו לצרפת ומשם לקזבלנקה.

"לאחר חודשיים קיבלנו אגרת מההורים. הם סיפרו שקראו בעיתון צרפתי על הפיגוע וחרדו לגורלנו, פנו לסוכנות היהודית בבקשה לקבל מידע ונתקלו באטימות ובדלת סגורה. המכתב ששלחנו הפיג סוף-סוף את מתח החרדה".

תושבי הכפר, שספגו פגיעה כפולה בחצי שנה, נתקפו במורך רוח וביקשו לעזוב את המקום, שיסודותיו נבנו על גבי כפר ערבי נטוש. מי שבלם את הנסיגה היה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שבמכתבי העידוד הרבים ששלח לוועד התושבים הביע את כאבו הרב על המאורעות במילים "לבי לבי על חלליהם" והבטיח שמקרים כאלו לא יחזרו וכי מכאן ואילך ישררו השלווה והשקט ברחובות הכפר עד ביאת משיח צדקנו.
מדהים להיווכח באשר התחולל בקודש פנימה עם היוודע בשורת האיוב מכפר חב"ד. עדות לכך התקבלה במכתבים ששיגר האדמו"ר באותם ימים.

באיגרת קודש מיוחדת שכתב האדמו"ר לרבו של כפר חב"ד, הגה"ח רבי שניאור זלמן גורליק זצ"ל, נאמר, בין היתר: "באשר כותב אני ברוב צער בקשר ובהמשך להמאורעות בכפר חב"ד, ולבי לבי על חלליהם. אפשר שיימצא במכתבי ביטוי שיוצא מכפי הרגיל אבל אין אדם נתפס על צערו וכבודו בטח יבין לשיחי".

במכתב נוסף שכתב האדמו"ר באותם ימים לסופר אליעזר שטיינמן (ממחוללי 'מלחמת התרבות' בארץ, אשר בתכתובת מאלפת עמו וניהול קשר מופלא, באמצעות הסופר החסידי, הרה"ח ר' אברהם חנוך גליצנשטיין, השיבו האדמו"ר להכרה רשמית ומלאה בדרך התורה והמצווה), נאמר:

"נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחרי המאורע בכפר חב"ד, אשר אחדים רצו להסבירו על פי הכתוב 'בקרוביי אקדש', אבל גם שם העניין סתום ורק למדנו משם שיש לפעמים הנהגה זו וכיוון שגם שם אינו מובן, הרי אינו עניין של ביאור אלא גזירת שמים. ולכן בא הזמן של 'וידום אהרן'". מילים נוראות המבטאות במשהו את שגב הלך הרוח של אותו קדוש באותם ימי כבשונו של עולם.

באותם ימים שיגר האדמו"ר מליובאוויטש אל הארץ עשרה שליחים, בחירי תלמידי הישיבה הגדולה בקראון הייטס, במגמה אחת: להפיח רוח של עידוד בקרב תושבי הכפר, לחזקם, לאמצם ולעודדם. עשרת השליחים מכהנים כיום בראש כותל המזרח של עולם השליחות הכלל-עולמי של חב"ד. בנוסף, כתגובה לטבח, הורה האדמו"ר להקים מגמה נוספת לצד הענפים שפעלו בבית הספר והיא אשר נקראה 'בית הספר לדפוס יד החמישה'.

"חיי הכפר השוקק היום מעידים על קיום הברכה. ילדים מסתובבים ברחובות ללא פחד וקוראים תיגר על ניסיונות המרצחים לפגוע ביישוב היהודי", מסיימים הארבעה.

אחר כך הרבי עודד וחיזק

מי שמנהל עד היום את המקום הוא הרב משה אדרעי, שנכנס אליו בשנת תשכ"ב כשהיה בן שבע עשרה ומאז לא נטש אותו. למרות שבית הספר עצמו לא פועל, הנהלתו קיימת ודואגת לשמר את הקשר עם ששת אלפי התלמידים שחלפו בו במרוצת השנים.

מי שייסד את המקום הוא כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, מיד לאחר שעלה על כס ההנהגה בשנת תש"י. היה זה, לדברי הרב אדרעי, המוסד הראשון שכונן הרבי בתחילת נשיאותו. לפיכך, דאג למקום כבבת עינו, שיגר מכתבי עידוד וברכה, העניק לו דולרים לברכה וכיוון את התנהלותו ודרכו לאורך כל השנים.

בצל המאורעות שפקדו את המקום נסך הרבי עידוד ונטפי נוחם והורה לא לשקוע בזרועות הייאוש והדכדוך אלא להמשיך בפעילות ביתר שאת. לאדרעי עצמו, שבשלב מסוים רצה להישאר בארצות הברית, הורה הרבי לשוב ולהמשיך במטלותיו החינוכיות החשובות.

עד שנת תשכ"ו פעל בקומפלקס גם בית הספר החקלאי. לאחר מכן נותר בית הספר למלאכה, שנסגר בשנת תשס"ו. הרב אדרעי שקד כל השנים על פיתוחו של המקום, יחד עם הצוות: הרב מיכאל שרייבר, ששימש כמורה במשך עשרים וחמש שנה, ור' יוסף דהאן, שאותו מגדיר אדרעי כ"נשמה כללית" בשל מגוון התפקידים המוטלים עליו. כיום, יש במקום בית כנסת פעיל, שיעורי תורה ועוד, כשאת כל הנטל הכספי נושא על שכמו הרב אדרעי.

לפני שנה, קיים המוסד לראשונה כנס מיוחד לניצולי התופת, ובשבוע האחרון, א' באייר, יום התרחשותו, התכנסו הניצולים בשנית תחת ניצוחו של אדרעי.

הנרצחים

* המדריך הבה"ח שמחה ב"ר בנימין נחום זילברשטרום הי"ד. נפטר, ככל הנראה, במקום, לאחר שספג פגיעה קטלנית. נטמן בהר המנוחות בירושלים.

* התלמידים ניסים ב"ר אברהם עסיס ושלמה ב"ר משה מזרחי הי"ד. נפטרו במהלך הערב. שניהם הגיעו באותו יום מירושלים כדי להירשם למגמת הנגרות בבית הספר. הם ביקשו לשוב לביתם אך מדריך הציע להם להישאר ללינת לילה בגלל הקשיים הרבים שהיו כרוכים בנסיעה. הם נטמנו סמוך לזילברשטרום.

* התלמיד עמוס ב"ר מסרי אוזן הי"ד. שהה בארץ ללא הוריו. הרופאים קטעו את גפיו בניסיון להציל את חייו והוריו הספיקו להגיע לארץ בימיו האחרונים ולעמוד מקרוב על מצבו, אולם לדאבון לב הוא נפח את נשמתו והשיבה ליוצרה לאחר מספר ימים. נטמן בבית העלמין בכפר שלם.

* התלמיד משה ב"ר אברהם פרץ הי"ד. עולה חדש, נרצח באותו לילה ונטמן בבית העלמין בטירת הכרמל.

* התלמיד אלברט ב"ר אברהם אדרי הי"ד. עולה חדש, נספה במהלך מסע הרצח ונטמן בבית העלמין בעכו.

המחבלים נלכדו שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת ששת הימים, כשהם מסתתרים בכפר שבעוטף עזה. הם נשפטו ונגזרו עליהם מאסרי עולם מצטברים. כשנחתמה עסקת גיב'ריל המפורסמת, שוחררו.

נלקח מהאתר (www.col.org.il)
התחברות לחברים

 
 




נא להתפלל עבורם


זכות הקוראים והמתפללים לרפואת היולדת חן חווה בת אוסנת מרים והתינוקת אודיה בת חן חווה

לשלום בית בריאות הגוף והנפש
וזרע בר קיימא
של ורדה לאה בת יהודית
ובעלה מורדכי
נחמן אדם בן שרה


לרפואת הנפש
של לירון אביגזר
בן עליזה ודוד 

לרפואת גילה ברקוסה בת פורטונה למשפחת סבן

ולרפואת הודיה בת כרמלה
וניסן בן מרל יניב בן רינה

בת-שבע בת סולטנה לרפואה שלימה בגוף ובנפש

רפאל חיים (חואטי ציון) בן מרגושה לרפואה שלימה בגוף ובנפש


לרפואת שיסל בת אנה ! 
 

שרה בילה בת מרים
לרפואת הנפש והגוף 


לרפואת מעיין בת ענת !


הרב מיכאל בן רחל
לרפואה שלמה

 

גל חיים בן בתייה לרפואה שלמה!

 

אילן אהרון בן סעדה
לרפואה שלמה


נתן נתנאל בן טינה לרפואה שלמה!
 

אסף יוסף בן בתיה לרפואה שלמה ולזיווג הגון

 
 




 
 
 

 

 
 
 
 
 



 

 
 

 
מונה: